אחרי הגירושין - הסדרי ראיה
בדרך כלל, אחרי הגירושין, אחד ההורים מקבל משמורת על הילדים, ואילו ההורה השני מרבל זכויות ביקור, כלומר הסדר ראייה, הזכות לפגוש את הילדים ולבלות איתם.
בני הזוג שמתגרשים יכולים לסכם את הסדר הראייה, כמו גם בית המשפט או בית הדין הרבני, במידה וההורים אינם מצליחים להסכים על הסדר. פעמים רבות מערבים עובדת סוציאלית במינוי בית המשפט שעוזרת לפשר ולגשר בין הצדדים והמפגשים עם ההורה שאין לו משמורת נערכים בחסותה, בהמלצותיה ולעתים אף בנוכחותה.
יש מקרים בהם בית המשפט מבקש ביוזמתו, או עקב בקשת אחד ההורים, חוות דעת של פסיכולוג מומחה לגבי המפגשים בין הילד להורה שאין לו משמורת.
יש מקרים קיצוניים למדי בהם אחד ההורים מסית את הילדים כנגד הצד השני ועקב כך מנתקים הילדים את הקשר עם ההורה השני. הם ממאנים להפגש עם אותו הורה, לשוחח איתו או לנהל כל קשר עמו.
מצב זה הוגדר כסרבנות קשר, או תסמונת הניכור ההורי על ידי פסיכיאטר אמריקני בשם ריצ'ארד גרדנר.
התפיסה הנורמטיבית טוענת שהורה שמונע קשר בין ילדיו לבן זוגו לשעבר, לא מתחשב בצרכים של הילד, לעתים אף אינו מודע להם, ומסיבה זו אינו יכול לתפקד כהורה משמורן טוב ואולי בטובתו של הילד לגדול אצל הורה שיאפשר ואף יעודד קשר עם שני ההורים, ולא ימנע קשר בין הילד ובין ההורה האחר.
שהיית לילה בבית ההורה שאין לו משמורת
אין קביעה חד משמעית לגבי שהיית לילה או שהיית סוף שבוע אצל ההורה חסר המשמורת.
הדעות חלוקות ביותר, בבתי המשפט כמו גם אצל הפסיכולוגים.
שהיית הלילה תלוית גיל, תלוית סיטואציה, תלוית בגרותו של הילד.
חלק מהשופטים מאמינים כי רצוי לו לילד לחלק את זמנו, גם בשעות הלילה בין ההורים, חלקם חושבים שזה ריאלי רק מגיל שנתיים, אולי אפילו שלוש.
תינוק בן יומו או בין כמה חודשים לא יכול להביע את רצונו בקול ולכן חשוב "להרגיש" אותו ולהבין היכן עדיף לו להעביר את הלילה.
במקרה של ילדים גדולים יותר, האמת היא שהכל תלוי בילד. אם הוא מרגיש שהוא רוצה ומסוגל לבלות את הלילה עם ההורה אליו הוא רגיל פחות, אין שום סיבה למנוע זאת. הדבר החשוב ביותר הוא לא להעמיד את הילדים באמצע המאבק ולא לגרום להם להרגיש שבחירה של איפה יישנו בלילה מראה על העדפת אחד ההורים.
